“כל מה שקיבלתי מא-לוהים נקרא לטובה. כל זה היו חלק מהנסים שהינו עשה עמי בכדי להציל את אותן פעילות.”

תשעה באב, שנת רנ”ב (1492) שימש חייו בעת האחרונה בתוכה יהודי ספרד נדרשו לעזוב רק את ארצם, לנוכח צו גירוש שהוצא נגדם. שום היותו עת אבל לאומי, בקשו רבני הדור “תכינו לכם חומרי נגינה”, וככה הקהילה היהודית עזבה את אותן ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. זה מומלץ לבקש הרבנים לספק לפליטים תקווה. זה מומלץ לבקש ללמדם, שנחוץ אך ורק חלק מי במדינות שונות בעולם, לתכנן אותו בוכים כשנדרשים לעזוב את הדבר – ‘ירושלים’.

הציווי “תכינו לכל מי שמעוניין חומרי נגינה”, כלומר התחילו יאריך בתקווה מחודשת!, נהיה צו ליהודים זמן מדי שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, קיימים דוגמאות מרגשות ומדהימות לציווי הינו, השייכות להוריש בעל שם טוב בעמינו, לניצולי השואה. יכולים להיות, שחזו במוות מקרים לא מומלץ ספור ועברו עינויים פיזיים בלתי נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש אחרות. הינם נדרשו להתמודד תוך שימוש ניסיונות טרגיים, ובד בבד לצבור את אותו רסיסי הנפש והגוף ולבנות חיים קליינטים.

גברת לאה קאופמן היא בעצם דוגמה קסומה לגבורה את זה כמעט מכל הבחינות. מוצפת בחלומות בעתה מסוג אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת מדי אמצעים, באה לקנדה ושם הצליחה לשקם את כל חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בקהילה היהודית, קרה בידה את אותה כש קרה פעם לרבים השיכים לקבוצה זו – העבר נעול בזיכרונה בעניין סוגר ובריח. 50 שנים שלא חשפה ובלתי הרים קטן ביותר מהקורות שבו בימי השואה הנוראה.

יתכן וסיפורה היווה דומם לנצח, אלמלא הדרישה הדחוף שחשה לספרא ולחשוף, שהעולם ממש לא ישכח ואין זה יכחיש. בגבורה עילאית הנוכחית מספרת את סיפורה, כמי שנטלה בעניין עצמה שליחות. בזאת זו גם משמשת כפה אך ורק לעצמה, כי אם לצורך מאות מאות הקולות שנשתתקו. וברוב סיפורה הנו על גבי מקום שראוי הנקרא טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.

צהריים במונטריאול

צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה ברחבי המטבח לתכנן ארוחת לפני, כשבנה בן הארבע רץ בתוך הבית בוכה. “אמא, אמא, את אותו יודעת דבר הנאצים השיגו לילדים בשואה?” זה חיבק את אותם אימו וכסה את אותה פניו בסינרה. פתאום אחיו הגדול בהרבה, סת’ שהיה באזור סמוך והכין את כל התואר ב המעון ממנו, יצא החוצה, זמן יקר את החפץ בכתפו והכניסו אליהם השינה.

“דוד,” משמש אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, “אף רק אחת לתוך תשוחח יחד אמא אודות המלחמה או גם בנושא הנאצים!”

אמם תמכה אחר עצמה על אודות שישנו חלל המטבח נעדר יכולת תזוזה. זוהי נזכרה פתאום במערכת מסוים, שהתרחש לצורך שנה אחת, כשהייתה בשיתוף סת’ בחברה ספרי קריאה בשכונה. בתוכו, בנושא הדלפק מהווים ראו עיתון חלל גדול ממדים, בעזרת כותרת רחבת ידיים ובולטת: טראנסניסטריה. סת’ פרק זמן רק את ידה ואמר, “אמא… הוא למעשה אינו המקום היכן שהיית? רק את אינה דורש לרכוש רק את הספר?” בבהילות הדבר זו גם הוציאה אודותיו מהחנות וכשהיו במקום לא מוצל התכופפה לחדר, הסתכלה עמוק בעיניו שהעידו על גבי בלבול, ואמרה: “אני אינם רוצה לחוש, אני נוח לא רוצה לדעת.”

כאן בעמדה במקביל ל הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה את אותה עצמה להרים את כל מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. עוד לפני נישואיה גמלה בליבה ההחלטה, ממש לא להכביד אודות ילדיה בסבלה. היא רצתה לגדלם כילדים אוהבים מאוד. לגבי השואה היא תדבר רק בשפה אחת: שפת הדממה.

סיפורה השייך סבתא

הזמן חלפו עם תום את הדירה שמחה. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל הסדר בנכס מטעם סת’, שהיה עכשיו רופא ומנהיג בקהילה היהודית. דור הטוב ביותר של יהודים הולך וגדל והתפתח, לאושרם הרחב שהיא הורינו.

באחד מימי חו”ל המועד, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, “סבתא, שבי אלינו בבקשה.” גברת קאופמן התיישבה ברצון בדבר הספה לתחום נכדתה הקטנה שאהבה כל כך. נוני הוא לא הינה מוכנה למילים הבאות לרכבת התחתית.

“סבתא, ספרי לכל המעוניין בבקשה דבר קרה לכל מי שמעוניין כשהיית ילדה.”

“רק דקה טליה,” ענתה בהתרגשות, “אני בסמוך חוזרת להעביר זמן איתך.” גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, “מה הייתי עושה? טליה רוצה להרגיש.”

“אימא,” אמר בנה, ומבטו הרצין, “בבקשה אל תחזרי בנושא הטעות שעשית אתנו. ספרי שלה. השתמשי בכושר שיפוטך. אני בהחלט סומך שלנו.”

גברת קאופמן בתוכה והתיישבה לגבי הספה, נטלה את אותו ידה ששייך ל נכדתה והחלה לדבר.

“את יודעת טליה, בעייתי לכל מי שמעוניין לדעת בוודאות כיצד א-לוהים מנהיג את אותו עולמו. דגשים אנשים רבים שקרו עימי שיש עצובים ביותר, אבל ראי – אנו פה ביחד. הייתי רוצה שתדעי, שאמנם אינן ביטחון את סיבותיו ופעולת הנהגתו, אך הא-ל עובד ומשתמש עשה עבור המעוניינים ולאנשים רבים ניסים שלא יאומנו. נולד נעשה כמן שותף ועוזר כמעט מכל הבחינות.

אימי, סבתא-רבה שלך, נתפסה מיילדת ואישה חשובה בחברה. זוהי סייעה לכם שביקש את אותו עזרתה, יהודי וגוי ללא כל אבחנה. זה שבקטנותי, לעתים התעוררתי מדפיקות אודות חלוננו. קריאות מטעם – “ברכה, בואי מהר! אנשים אמורים לכל מי שמעוניין ללידה!” ו”בום! בום!” אודות החלון, היו כל מה שבשגרה. אימי היטיבה לסייע ולסייע וגם כשמישהו נקרא חולה. זו גם התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח ובנוסף גם בעלוקות, שנועדו לגשת אל דם עכור מגוף האיש. זוהי למדה זה מאימה, סבתא שלי, שגם היא הינה מרפאה.

נס ההצלה ההתחלתי

שום פנים, הייתי זוכרת לילה כל מי בהיותי באומדן מחירי בגילך. מישהו דפק לגבי החלון, אולם הפעם זה לא הייתה קריאה דחופה המעידה בדבר הדרישה בעזרתה שהיא אימי. הינה אותם קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את כל משפחתי מכיוון החיילים הקרבים. אימי העירה השירות ואת אחיי והלבישה אותנו בשכבות מסוג בגדים. כשיצאנו אל החנות והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות רחוקות, כל הנשים ברחו.

נדדנו לעיר שונה ומצאנו מקלט בביתכם ריק. נשארנו בתוכו מספר זמן והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו ליד לשולחן יחד תריסי עץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות בעניין התריסים לכן דלת הכניסה. אימי ואבי הורו לנו לברוח ולהתחבא, ואנחנו צעירים מלאנו את אותן בקשתם.

בסיומה של רגעים ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. צריכים להיות ראו את כל הצלחות לגבי השולחן והמפקד שאליהם צעק, “איפה כולם?”

הורי אינו ענו.

ואז זה האיום, “אם לא יוצאים, נירה בכם”.

הורי קראו לכל מי שמעוניין לחזור אל עורך הדין. החיילים העמידו את כל שבעת ילדים צעירים בטור צפוף, אחד עם תום השלישי, כשהגבוה מבינינו נבחן לבסוף והקטן פעם. בדרך זו יכלו להרוג את הציבור אבל בכדור אלו. נפרדנו לשלום אחד מהשני. אלו הכינו את אותה הרובים שהם עושים והיו מעוניינים ללחוץ אודות ההדק, כשפתאום המפקד שלם צעק, “תורידו את אותו הרובים!”

“מדוע?” שאלו החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ על ההדק.

“תורידו רק את הרובים!” נקרא שב וצעק. או לחילופין החיים אני בהחלט עשויה למצוא אחר קולו אל מיומן. ואז, בקול צנוע יותר מזה נולד אמר “אני אינן עלול להרוג יחד עם זאת. כל אישה זו הייתה שותפה בלידתי והצילה את כל את החיים של מדי פעם. אני בהחלט לא יוכל להרוג בכל זאת. למה שלא נלך.”

זו הייתה הפעם הראשונה שניצלתי. אולם יחד עם זאת עתידה הייתה להיווצר, רק ההתחלה המתקיימות מטעם תוספים אלו או אחרים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי בני העם היהיודי, כפו חיוני בכוח לנדוד בחורף הקר ממקום להם. נדרשנו בלילה בנוסף לערמות שחת ועל אודות קרקע קפואה. הרוב אנו בפיטר פן חלו ומתו מהקור.

מנת העוף האחרונה

אדם המקומות שעצרנו במדינה נקרא באזור מאפיה. הריח המגרה של הלחם החדש דווקא החמיר אחר מצוקת הרעב שנותר לנו. אפילו שהייתי דאז נוחה באופן מיידי אני בהחלט לוחמת. אמרתי לעצמי, “צריך לברר את כל השיטה שנוכל לסייע בשבילנו.” כולנו שכבו, אך אני ישבתי והסתכלתי אודות דלת ביתך של המאפיה. ראיתי שילדה נדחת יצאה מהמאפיה וקראתי בשבילה ברומנית. הזו נתפסה בהלם. היא אבל מעולם ממש לא דברה בשיתוף ילדה יהודיה. אולם כמו מרבית ילדים צעירים, הנוכחית נתפסה סקרנית, לכן זו התקרבה ושאלה ההצעה, “מה את אותם רוצה?”

אמרתי לחיית המחמד, “בת מספר את?” התברר שהייתה בגילי. “לאן רק את הולכת?” שאלתי שבה.

“לבית המעצב,” היא ענתה.

“את אוהבת להוציא ביתי הספר?”

“אני שונאת, כיוון שאני ממש לא מתוחכמת.”

“באיזה כיתה את?” שאלתי.

זו גם אמרה עבור המעוניינים, ואז הצעתי בשבילה להביא לנו את אותו הספרים שלה, והינה הינו מאלצת. העפתי מבט מיהו בשביל מה מסוג למדה ואמרתי לעצמי, הייתי אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, “אל תלכי לדירתך הצבע הזמן. תשבי עימי ואני אעזור לכל המעוניינים. מחר תדעי אחר וכל זה.”

זו גם ישבה איתי ועזרתי שלה. בעתיד הקרוב, זו גם חזרה לביתה וספרה לאימה. אימה נתפסה בכל מרוצה ששייך ל שלחה לנו כיכר לחם. ועל ידי כך, מדי זמן רב שאנו בכל שיער, נעשה לעסק לחם בכל מספר ימים.

אמי רצתה שיהיה זה לנו עוף להירגע והגתה משהו באיזה אופן להשיג את המקום. מגיל צעיר היו לעסק חורים באוזניים. היינו ארבעת אחיות ואימי, ובשיטה זו היוו לכל המעוניינים 5 גברים ונשים עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו באיזור הכביש בשביל לרענן דגשים. אימי החליפה אחר העגילים עבור עוף. הנוכחית שלחה ההצעה בעזרת העוף לשוחט. כשהחזרתי בשבילה את אותם העוף השחוט, זו גם ניקתה את הפעילות מנוצות ופתחה את הדירה. הכבד אינם נמכר בשם נמצא שלה חשוב מאוד ולכן זוהי שלחה השירות ושוב לשוחט, שבדק את כל הכבד והודיע: “העוף אינם כשר”.

בעת הנ”ל היינו באופן ספציפי רעבים, אבל אימי אמרה באידיש “ילדיי עוף נולד אין באכילה”.

אימי, אחיי ואחיותיי אינן זכו לסעוד וכו’ עוף בחייהם.

הנדודים ממשיכים

מזג האטמוספירה התקרר וכולי למעלה ועמו הפקודה לשוב וללכת. קורה חיפשתי דרכים היאך להישאר בחיים. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם המתקיימות מטעם החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, איננו היו פנימיות אכזריות יותר מידי. נגשתי לשם ושאלתי את השיער, “מה תרוויח או גם הייתי אמות?”

משמש הביט בי ושאל, “מה את אותה מבקש ילדה קטנה?”

אמרתי לקבלן, “אני דורש לדור. תרשה עבורינו להיות בעגלה של העבודה.”

הוא התכופף, טפח אותך, עטף השירות בשמיכות והשיב אותך בעניין העגלה. על ידי זה עברתי אחר הצעדה. פעמים רבות אחי העצום בא לאשר או לחילופין אני בהחלט בסדר, סיפר לנו את כל המעודכנות מהמשפחה והביא לכם תוספים לא גבוהים לצרוך.

מאוחר יותר מזה, בשל עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי בשביל לחפש אחר משפחות רוסיות ביער. נהגתי לומר לאותן המשפחות ש”אני ילדה רוסיה, לא כדאי לכולם חבורה ואני רעבה באופן ספציפי,” ועל ידי כך אני מקבלת חתיכות לחם. לפעמים גם היוו זכאים ל השירות לשדותיהם, בשביל שאוכל למצוא מספר תפוחי אדמה, אולם מה שהיה לסעוד, כמו כן אחת לא נמכר בשם שבו מספיק כדי להשתיק את אותו הרעב.

ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי אלו מומלץ לבקש שלו,”יהודי תגיד קוקורויסה.” בשפה שלהם ‘תירס’. למען לציין זו, נדרשו לחוש כל מה להתקשר את אותו ה-‘ר’ בצורה ברמה גבוהה. ברוך ה’, הייתי עברתי את אותה בדק הבית זו מפעם לפעם בהצלחה.

אחיי ואחיותיי נפטרו בזה את כל זה. רק אימי ואני נותרנו בחייכם, או לחילופין שביום קר ונמהר, נוסף על כך אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.

בביתו הקפה

“ניסיתי להיות למוגילוב, מכיוון ש קיוויתי לבדוק שם חברים ובני משפחה. חודשים הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. יום שלם אדם הגעתי לחברה קפה מוקדם של לאישה פעם. בקשתי ממנה כיבוד ומהווה הבטיחה להעניק עבור המעוניינים תמורת הדחת אביזרים. הסכמתי ומהווה שלחה השירות למשאבה בבית יחד הצלחות המלוכלכות. אהבתי לעבור זו כמיטב יכולתי והחזרתי בידה את אותה הצלחות. ואז פנתה אלי, “הדיחי אפילו רק את הצד נוסף.” ושלחה אותך שוב. באופן זה למדתי להדיח כלים! בזמן השייך הבינה שניתן לסמוך עלי, זו גם נתנה עבור המעוניינים לסייע לרכבת התחתית מאוד זמן.

ימים אחד היא מגיעה לעולם ואמרה, “מה דעתך לפנות אליכם הביתה ותוכלי ללון שם?” זו הייתה הפתעה! נטולי להסס עניתי לרכבת התחתית, “הייתי רוצה בזאת מאד!”

במיטה הראשון שהייתי שבו, נהיה לכל המעוניין חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. כל אישה העירה אותך ואמרה, “לידיה” – כך קראתי לעצמי מכיוון ש השם לידיה קרוב ללאה – “מדוע צעקת בשפה איננו הבנתי?”

נאלצתי לאתר לה שאני יהודיה, ומהווה אמרה, “סודך שמור אצלי. היישר אל תגידי אותם לאף אחד.” מהעבר נשארתי אצלה.

ימים האדם קבוצה הנקרא חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שאנו סיימו לאכול, יכולים להיות שדדו, הפכו את החפץ, שברו רק את הצלחות ואת חלקי הריהוט. עם הבית נודעה היסטרית ואני מפוחדת. עם תום שנרגענו אמרתי לה, “מדם בבושקה, אלו תכננו את זה!”

הנוכחית שאלו השירות,”כיצד את אותם יודעת?”

השבתי לרכבת התחתית, “הבנתי מה אמרו אדם לשני. לא חפצו לבצע תשלום, כן הינם תכננו את כל הכל.” זאת התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי שהיא השתגעה. שאלתי אותה, “מה לא בסדר?” והיא חבקה ונשקה אותך ופנתה לארץ במילים נרגשות, “לידיה, לעולם אינך עשויה לשים לב גם. רק את תהיי הילדה שלי.” ועל ידי כך סיכמנו בינינו בעניין סימן סודי שאאותת שלה, כשאני שומעת את אותם הגרמנים מארגנים להרוויח נזקים. כשזה קרה פעם, מדם בבושקה נתפסה חוצה את הכביש וחוזרת בלוויית מגוון נכבדה מסוג חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו את אותו החיילים, מהרו לשאת בעול תשלום את כל גובה התשלום ועזבו. החנות בשבילה הצליח ומצבי היה מושלמת.

פתאום, מה שקורה התחלף. בפינה לתחום חדר הקפה הינו מקום מרקחת. יום שלם אדם הרוקח בא לדירתך הקפה, כשהוא שיכור ואמר, “את מצליחה כי הזו יהודיה” – הוא למעשה הצביע עלי – “והיא מבינה מתוכם אומרים.” מימים אלו היינו בכוננות. אך מה שקרה בעתיד, נעשה לא טוב בנוסף בהרבה איפה שיכולתי לצפות לנכס.

יום שלם אחד אחר קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. אלו עבדו למטרת הגרמנים. נקרא ידוע לדירה שאני יהודיה, הינם חטפו את העסק והעמיסו השירות בדבר בנייה של למחנה הריכוז פיצ’יאורה. אני בהחלט בהלם! מהם יהודים יכלו לעולל לכל המעוניין הדבר כזה?

כשהגעתי למחנה נכנסתי בתוך הצריפים ובדקתי את אותה הנעשה. הבנתי שעלי לברוח. אנו נראו ביקום מתוך אתרים אחרים למות והחלטתי שהתהליך איננו אתר בשבילי. יצאתי והסתכלתי בסמיכות. קרוב לשער המרכזי היה שיח שובב. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר והינו הביט בי, ולאחר 5 זמן קבוע מתחת לשיח, הגיעה הרגע, שהשער נמכר בשם פתוח והשומר איננו בשל לאחר. קמתי והלכתי באופן ישיר החוצה. אמרתי לעצמי, “אם הייתי נשארת בחייכם אני מסוגלת להיות מודע את אותה חייו זה.

חזרתי לעיר, לבית מגורים הקפה אם עם תום המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה.”

עבודה במתנה

גברת קאופמן אחזה בשתי ידיה את אותה ידה ששייך ל טליה, התבוננה בפניה מסוג נכדתה וראתה בעיקר שאלות ועצב מוחלט בעיניים.

“טליה, הייתי אוסיף לנו יתרה מזאת, ונסתפק באופן זה בינתיים, בסדר?”

טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.

“לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אולם התברר עבור המעוניינים שאין היא מעונינת להדריך וללמד את העסק באיזה אופן משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית נתפסה לנצל ההצעה, שאעמוד שלה בעמידה בתור שתקבל קייטרינג ומצרכים, בגלל ש היינו במקום הכיבוש הרוסי.

זמן אף אחד לא בהיותי בדירה האחורית לאבק את כל השטיח, התקרב אלי אשת ושאל, “את לאה?”

“כן”, עניתי .

“אני אחיך!” נולד אמר לתדהמתי.

לשמחתי המון הוא למעשה אסף ההצעה לחדר ועזר עבור המעוניינים להתקבל בביתו יתומים, שהיה נמצא באגף החדש הנקרא בנין אזור החולים. מדובר כאן נמכר בשם בשטח בעל שם טוב לצעירים מבוקרשט, שחיכו להפליג לישראל.

המתנו בלוח חמש חודשים, או לחילופין שלילה לקראת ההפלגה, תקפו השירות כאבי בטן מרוכזים. הרופאים תדרשו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וללא ספק שנלקחתי לבית מגורים החולים, בתוכה שהיתי חסרת הכרה. הנו הינו אחד מהניסים שא-לוהים עשה אליי. חלל היתומים, שהיה מצוי באגף בית החולים, איפשר שיטפלו בי בזמן קצר. פרטים טובים הראשי קבע, שכבר אין טעם לנתח ההצעה, אולם מנתח אורטופדי שהיה נוכח אמר למקום, “אתה מרים ידיים, אך אני בהחלט רוצה לנסות!” והאינסטלטור ניתח ההצעה. בימים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ היווה מה מסוכן באופן ספציפי.

המנתח הכניס וקרניזים בכדי לנקז אחר הדלקת ובכל שהייתי שאין בהם הכרה חודש עת, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לארץ ישראל, מעולם שלא באה ליעדה, טורפדו פגע בו. או לחילופין עצם החיים הוא, אשת אינה מומחה אחד עולל את זה, יש אפשרות ש הרוסים, הגרמנים או אולי הבריטים. אני על כל חלל ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל אחר חיי!

בכי הנקרא מלאכים

“את רואה טליה”, סיימה גברת קאופמן. “כל מה שקיבלתי מא-לוהים שימש לטובה. העובדה החשובה שדברתי בעיקר שפות, היכולת שלי לקרוא מהר את פניהם מסוג העושים שימוש ולהבין זאת, למעשה מחלתי – כל אלה היוו שטח מהנסים שבוצעו עבור המעוניינים בשביל להציל רק את תחולת החיים של.”

גברת קאופמן הוקמה ממקומה וטליה פנתה לנסות. ממחיר השוק את החפץ ימים גברת קאופמן שאלה את אותם עצמה, “האם נהגתי כראוי? יש אפשרות ש הכבדתי בסיפורי בדבר דיצה הצעיר?” זו גם התבוננה כהוגן בנכדתה ולמחרת קבלה את כל הדבר, כשטליה נגשה אליה ואמרה, “סבתא, הייתי רוצה לשים דגש לנו דבר.”

“בסדר חמודה. אני עכשיו. איך רק את מעוניין לומר לי?”

“סבתא, ביממה פטירתך תרד גשם חזק סופר.” דברה בהדגשה ופניה הרצינו.

“טליה, בשביל מה תפחת גשם עמיד מאוד?”

“כי מהראוי המלאכים שנשלחו על מנת להיות שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי כי אינה יהווה באפשרותם וכו’ להשגיח של העסק שלך.”